מבחוץ חייתי חיים רגילים. עבדתי, הקמתי עסקים, בניתי משפחה, נפלתי וקמתי.
מבפנים קרה משהו שלא ידעתי לתת לו שם.
רק אחרי כמעט ארבעים שנה התחלתי להבין שהכעס, הדריכות והתחושה שמשהו בי לא בסדר לא היו האופי שלי. הם היו סימנים של פציעה שלא ראיתי.
ב – 1982 נפצעתי במלחמת לבנון הראשונה.
חזרתי הביתה על שתי רגליים, לכאורה בריא ושלם.
החיים המשיכו. עבדתי, הקמתי עסקים, בניתי משפחה, נפלתי וקמתי.
אבל משהו בתוכי השתנה.
במשך כמעט ארבעים שנה חשבתי שזה פשוט מי שאני.
ורק הרבה שנים אחר כך התחלתי להבין שהסיפור שסיפרתי לעצמי על עצמי פשוט לא היה נכון.
מבחוץ תפקדתי. עבדתי, יזמתי, הקמתי עסקים, בניתי משפחה והמשכתי קדימה.
אבל היו דברים שלא הצלחתי להסביר לעצמי.
רעש קטן היה מקפיץ אותי.
ויכוח פשוט היה מרגיש לפעמים כמו איום.
הכעס הגיע מהר מדי.
השינה לא תמיד הייתה שינה.
ולא פעם פגעתי דווקא באנשים שהיו הכי קרובים אליי.
לא ידעתי לקרוא לזה פוסט־טראומה.
חשבתי שככה אני.
זה לא קרה בשדה הקרב.
זה קרה שנים אחר כך, בסלון.
ידידה שישבה מולי הסתכלה עליי ואמרה בשקט:
"ירון, אתה כל הזמן דרוך."
המילה הזאת עצרה אותי.
בלבנון, להיות דרוך יכול להציל חיים.
אבל כשאתה ממשיך להיות דרוך גם בסלון של הבית, משהו כבר לא מסתדר.
בהמשך הגעתי לטיפול. פתאום הכעס, הרעש שהקפיץ אותי, הצורך לברוח, העייפות וכל אותם רגעים שלא הצלחתי להסביר התחילו להתחבר.
ואז לפצע שלי היה שם:
פוסט־טראומה.
לא הרגשתי שפתאום הכול הסתדר.
אבל בפעם הראשונה הפסקתי להסתכל על עצמי כאילו אני הבעיה.
40 שנה חשבתי שלהחזיק הכול לבד זה כוח.
היום אני יודע שחוסן אמיתי התחיל כשהעזתי להבין שאני פצוע ולבקש עזרה.
פעם חשבתי שחוסן הוא לשתוק, לסחוב ולהמשיך הלאה.
היום אני יודע שחוסן אמיתי מתחיל דווקא ברגע שבו מפסיקים להילחם בעצמנו, נותנים לפצע שם, ומסכימים לקבל עזרה.
כדי שמישהו אחר לא יצטרך לחכות 40 שנה.
אני לא מספר את הסיפור שלי כדי שירחמו עליי.
אני גם לא עולה לבמה רק כדי לספר מה עברתי.
אני מספר אותו כדי שעוד אדם שחי עם פציעה שקופה יוכל לעצור לרגע ולחשוב:
אולי אני לא מקולקל.
אולי קרה לי משהו.
ואני מספר אותו גם בשביל האנשים שפוגשים אותו בדרך.
בני המשפחה.
הרופא והאחות.
האדם בקבלה.
נותן השירות.
המנהל.
האדם שיושב מולו ולא תמיד מבין מה מסתתר מאחורי הכעס, השתיקה או הדריכות.
אני לא רוצה שירחמו על הלומי הקרב.
אני רוצה שיבינו אותם.
כי לפעמים שינוי קטן בדרך שבה אדם אחד פוגש אדם אחר יכול לשנות את כל המפגש.
הסיפור שלי התחיל כחלק מתהליך השיקום.
עם הזמן הוא הפך לספר, למופעי סיפור ולמפגשים שמאפשרים לאנשים להיכנס לרגע אל העולם של פציעה שקופה.
הספר שבו אני חוזר אל ארבעים השנים שבהן חייתי עם פציעה שלא ידעתי לתת לה שם, ואל הרגע שבו התחלתי להבין מה באמת קרה לי.
מופע הסיפור המרכזי שלי. מסע מהנער שהייתי, דרך לבנון והחיים שאחריה, ועד לתהליך השיקום ולחיים שאני בונה היום.
המופע מותאם גם לצוותי רפואה וסיעוד, לארגונים ולנותני שירות, שבהם הדגש עובר מהסיפור שלי אל הדרך שבה אדם עם פציעה שקופה חווה את המפגש עם המערכת.
סיפור אחר מאותה דרך. על קריסה, חיים ברחוב, מפגש עם אדם שלא ריחם עליי, והרגע שבו הייתי צריך לבחור אם אני נשאר למטה או מתחיל שוב לזוז.
יש הרבה הרצאות שמספרות מה עבר המרצה.
אצלי הסיפור הוא רק נקודת ההתחלה.
אני לוקח את הקהל לרגעים שבהם פציעה שקופה פוגשת את החיים עצמם:
את חדר ההמתנה.
את הקבלה.
את המאבטח בכניסה.
את השיחה עם נותן השירות.
את בן המשפחה שלא תמיד מבין למה התגובה כל כך חזקה.
המטרה שלי היא לא ללמד מהי פוסט־טראומה.
המטרה היא לאפשר לאנשים לראות את המפגש דרך העיניים של האדם הפצוע.
כי לפעמים מה שנראה מבחוץ כמו כעס, חוסר סבלנות, שתיקה או התנהגות לא מובנת, מרגיש מבפנים אחרת לגמרי.
וברגע שמבינים את זה, אפשר גם להגיב אחרת.
במערכת הבריאות זה יכול לשנות את חוויית המטופל.
בארגון זה יכול לשנות את איכות השירות.
במשפחה זה יכול לפתוח שיחה שלא הייתה אפשרית קודם.
זה למעשה אחד הצירים המרכזיים שכבר הגדרת בחומרים שלך: לא “עוד הרצאה על הלם קרב”, אלא שינוי נקודת המבט של האנשים שפוגשים את האדם הפצוע.
המופעים שלי מותאמים לקהלים שונים, עם דגשים ותכנים רלוונטיים לכל קבוצה.
המשותף לכולם הוא סיפור אמיתי, כלים לחיים וחוויה שממשיכה להדהד גם אחרי המפגש.
להבין שלא כל מה שרואים מבחוץ מספר את כל הסיפור.
כעס, שתיקה, דריכות או חוסר סבלנות יכולים להיראות כמו אופי. לפעמים מסתתר מאחוריהם משהו אחר לגמרי.
חוסן הוא לא רק להחזיק מעמד.
לפעמים הוא מתחיל דווקא ברגע שבו אדם מסוגל לומר:
קשה לי. אני צריך עזרה.
אני חיכיתי כמעט 40 שנה עד שהבנתי מה קורה לי.
זה היה מאוחר. אבל זה לא היה מאוחר מדי.
אני אבא, סבא, נכה צה״ל, מחבר
ומספר סיפורים.
נפצעתי במלחמת לבנון הראשונה,
אבל רק יותר מארבעים שנה אחר כך הבנתי שלצד הפציעה הפיזית אני נושא גם
פוסט־טראומה. עד אז הקמתי עסקים, נפלתי, חייתי תקופה ברחוב, קמתי מחדש ובעיקר
האמנתי שמשהו בי מקולקל.
היום אני יודע: הייתי פצוע.
אני לא מטפל ולא מגיע ללמד
אנשים איך לחיות. אני מספר את מה שעברתי בכנות, ומשאיר לקהל מקום לפגוש בתוך
הסיפור שלי משהו מהסיפור שלו.
לצדי נמצא לואיס, כלב הסיוע שלי, שמלווה אותי בדרך ולעיתים גם על הבמה.
בעמוד יוצגו המלצות של מזמיני אירועים, אנשי מקצוע, מנהלי תרבות ומשתתפים, ככל האפשר בצירוף שם מלא, תפקיד וארגון ובהסכמת הממליץ.
כן
כן. בראש העמוד יוצגו סרטונים נבחרים, ובהמשך המלצות נוספות.
כן
ירון מופיע ברחבי הארץ, בכפוף לזמינות, לתנאי המקום ולהסדרת הנסיעה והציוד הנדרש.
בשיחה קצרה מבררים מי הקהל, מה מטרת האירוע, מה משך הזמן ומה חשוב שהמשתתפים ייקחו איתם. בהתאם לכך ירון ממליץ על המופע ועל הדגשים המתאימים.
משאירים פרטים ומציינים את סוג הקהל, מיקום האירוע, התאריך המשוער ומספר המשתתפים. ירון חוזר אישית להשלמת פרטים ולהצעת מחיר מותאמת.