"50% נכה ב 100% בן אדם"
חזרתי ממלחמת לבנון הראשונה על שתי רגליים.
מבחוץ נראיתי בסדר.
המשכתי לעבוד, להקים עסקים, לבנות משפחה ולחיות חיים שנראו רגילים.
אבל המלחמה חזרה איתי הביתה.
זה לא מופע על המלחמה.
זה מופע על ארבעים השנים שאחריה.
על דריכות שהפכה לשגרה.
על כעס שלא ידעתי להסביר.
על המחיר ששילמו גם האנשים שאהבתי.
ועל הרגע שבו הבנתי שחוסן הוא לא להחזיק הכול לבד.
לפעמים חוסן מתחיל דווקא כשמעזים לבקש עזרה.
במשך שנים הפציעה הנפשית שלי לא נראתה כמו פציעה.
לא הייתה לה תחבושת.
לא היה צילום שאפשר להצביע עליו ולומר: כאן נפגעתי.
מבחוץ המשכתי לתפקד.
מבפנים הגוף שלי המשיך להתנהג כאילו המלחמה עדיין לא נגמרה.
רעש קטן הקפיץ אותי.
עומס הפך מהר מדי ללחץ.
ויכוח פשוט יכול היה להרגיש כמו איום.
והכעס היה מגיע לפני שהספקתי להבין למה.
המלחמה כבר לא הייתה בלבנון.
היא הייתה בסלון, בעבודה, בתור ובמטבח מול האנשים שהכי אהבתי.
וזה בדיוק מה שהופך פציעה שקופה לכל כך מבלבלת:
לא רק שהסביבה לא תמיד רואה אותה.
גם האדם שנושא אותה לא תמיד יודע שהוא פצוע.
במשך כשעה אני לוקח את הקהל איתי למסע שמתחיל הרבה לפני שידעתי לומר את המילים ‘פוסט־טראומה’
לא הרצאה עם הגדרות ומצגת.
סיפור חי, אישי וחשוף, שנע בין רגעים של הומור, כאב, שתיקה ותקווה.
הנער שהייתי לפני המלחמה.
שמח, בטוח בעצמו,
משוכנע שהעולם
הוא מקום שאפשר להתמודד איתו.
לבנון, הפציעה, החזרה לשטח והרגעים שהגוף זכר
גם כשהחיים המשיכו הלאה.
עסקים, זוגיות, משפחה, הצלחות ונפילות. חיים שלמים שבהם מבחוץ תפקדתי, ובפנים לא הבנתי למה אני כל כך דרוך, כועס ועייף.
הפעם הראשונה שבה הבנתי שאני לא "מקולקל". יש לפצע שלי שם. ומשם התחיל מסע אחר, של טיפול, בקשת עזרה, לואיס, וכלים שמאפשרים לי לחיות אחרת.
המופע לא מסתיים כשאני יורד מהבמה.
המטרה היא שכמה מחשבות ימשיכו ללכת עם הקהל גם אחר כך.
במשך שנים חשבתי שכוח הוא לשתוק, לסחוב ולהמשיך.
היום אני יודע שלפעמים הצעד האמיץ ביותר הוא דווקא לומר: אני צריך עזרה.
כעס, דריכות, הסתגרות או תגובה חזקה מדי יכולים לגרום לאדם ולסביבה לחשוב: "ככה הוא".
לפעמים יש שם פצע שאף אחד עדיין לא יודע לקרוא לו בשם.
אפשר להיות פצוע ועדיין להיות אבא, חבר, בן זוג, איש מקצוע, אדם שאוהב וצוחק.
50% נכה לא הופכים אותי ל־50% בן אדם.
לפעמים מה שנראה מבחוץ כמו כעס, שתיקה או ריחוק
הוא בכלל ניסיון של אדם להחזיק את עצמו.
לי לקח כמעט ארבעים שנה להבין מה קורה לי.
זה מאוחר.
אבל זה לא היה מאוחר מדי.
השיקום לא מחק את מה שקרה.
הוא נתן לי דרך אחרת לחיות עם זה.
אני רגיל שנים להחזיק הכול לבד.
היום אני יודע שחלק מהשיקום שלי הוא גם להסכים להיעזר.
לואיס הוא כלב הסיוע שלי.
כשהדריכות עולה, כשאני נכנס לנתק או כשהכול בתוכי מתחיל להאיץ, הוא יודע לזהות את זה. לפעמים עוד לפניי.
הוא נצמד אליי, מחזיר אותי לגוף, לרגע הזה, לכאן ולעכשיו.
הוא עוזר לי לצאת ממצבי נתק ולהירגע.
אבל בשבילי לואיס הוא גם תזכורת למשהו הרבה יותר גדול:
להיות חזק לא אומר להסתדר לבד.
אפשר להיעזר.
אפשר לקבל תמיכה.
אפשר לבנות חיים עם הפציעה, בלי לתת לה לנהל את כל החיים.
ובמופע, כשלואיס עולה לבמה, הוא לא רק מצטרף לסיפור.
הוא חלק מהשיקום שלי.
כ־60 דקות
אפשרות לשיחה עם הקהל בסיום
ניתן להתאים את הדגשים לאופי הקהל ולמסגרת
ארגונים, קהילות, מוסדות, חוגי בית ומסגרות מקצועיות
אותו סיפור מקבל דגשים אחרים בהתאם למי שיושב באולם.
בקהלים מקצועיים אפשר לשים יותר דגש על המפגש עם אדם שמתמודד עם פציעה שקופה.
בקהלים קהילתיים ותרבותיים הדגש יכול להיות יותר על סיפור החיים, החוסן, בקשת העזרה והיכולת להתחיל מחדש.
כל מה שכדאי לדעת לפני שמזמינים את המופע .
זהו מופע סיפור אישי על פציעה שקופה שהחלה במלחמת לבנון הראשונה, על שנים שבהן ירון נראה שלם כלפי חוץ, ועל הרגע שבו הבין שלא היה מקולקל אלא פצוע. המופע מחבר בין כאב, הומור, הכרה ותקווה.
המופע מתאים לקהל הרחב, לארגונים, למוסדות רפואיים ולימודיים, לצוותי שירות וחינוך, לספריות, למרכזים קהילתיים ולבתי גיל הזהב. הדגשים מותאמים למטרת האירוע ולהרכב המשתתפים.
לא.
זהו מופע סיפור אישי ולא הרצאה קלינית או טיפולית. הוא אינו מחליף הכשרה מקצועית, אלא מאפשר להבין מבפנים כיצד פציעה שקופה עשויה להשפיע על האדם ועל המפגש שלו עם הסביבה.
המופע כולל זיכרונות ואירועים ממלחמת לבנון הראשונה ותכנים הנוגעים בפציעה, מצוקה ופוסט־טראומה. ניתן לשוחח מראש על אופי הקהל ולתאם את רמת הפירוט והדגשים.
לואיס הוא כלב הסיוע של ירון, ולעיתים הוא מצטרף למופע. השתתפותו נקבעת בהתאם למקום, לתנאי הבמה ולצרכים של ירון ביום האירוע.
כן. ניתן לשלב שיחה פתוחה ושאלות מהקהל כדי להעמיק בסיפור האישי, בפציעה השקופה ובמשמעות של ראיית האדם שמאחורי ההתנהגות.
יש לכם שאלה שלא עניתי עליה כאן?
אני חוזר אישית לכל פנייה.
אפשר פשוט לדבר איתי.