בארגון אנחנו רגילים לראות תפקידים. אנחנו רואים מי מגיע לעבודה, מי עומד במשימות, מי מדבר בישיבה ומי ממשיך לתפקד.
במשך כמעט 40 שנה חייתי עם פציעה פוסט־טראומטית בלי לדעת שזה מה שאני נושא.
מבחוץ המשכתי לחיות ולתפקד.
מבפנים התנהלה מציאות אחרת.
היום אני מביא את הסיפור הזה לארגונים, לא כדי ללמד אנשים לאבחן זה את זה ולא כדי להעביר עוד הרצאת השראה.
אני מגיע כדי לפתוח דרך אחרת לראות את האנשים שאנחנו עובדים איתם, מנהלים אותם ופוגשים בכל יום.
כי לפעמים התנהגות שאנחנו ממהרים לפרש כחוסר סבלנות, כעס, התרחקות או קושי, היא רק החלק שאנחנו מצליחים לראות.
מאחוריה יכול להיות סיפור שאנחנו לא מכירים.
אני מכיר היטב את המסקנה הזאת.
במשך שנים עבדתי, הקמתי עסקים, ניהלתי פרויקטים וגידלתי ילדים.
גם כשנכנסתי ב־2023 לקליניקה של המטפלת מטעם אגף השיקום,
אחד הדברים הראשונים שאמרתי היה:
אבל מאחורי התפקוד היו גם דברים אחרים.
עייפות שלא נפתרה בשינה.
קפיצה מכל רעש.
חיפוש תמידי אחרי דלת היציאה.
כעס שלא תמיד הצלחתי לשלוט בו.
מבחוץ אפשר היה לראות אדם שממשיך בחיים.
מבפנים המנוע עבד על טורים גבוהים גם כשהרכב עמד בחניה.
הוא יכול להופיע ברגעים קטנים לגמרי.
מבחוץ זה עלול להיראות כמו חוסר עניין או התרחקות מהצוות.
אבל לפעמים אדם פשוט מנסה להפחית את כמות הגירויים שהוא צריך להתמודד איתם.
משפט קטן בישיבה.
הערה של מנהל.
ויכוח עם עמית.
ולפתע מגיעה תגובה שנראית גדולה בהרבה מהאירוע עצמו.
קל לראות רק את הרגע.
שינוי פתאומי.
הודעה בלי הסבר.
ישיבה שנקבעה "דחוף".
חוסר ידיעה לגבי מה עומד לקרות.
עבור רוב האנשים אלה חלקים רגילים מחיי העבודה.
עבור אדם שכבר נמצא בדריכות גבוהה, חוסר ודאות יכול להוסיף עוד עומס.
ממשיך להחזיק.
לא מספר.
אומר: "אני בסדר".
גם כשהם כבר לא באמרת מסתדרים
גם כשהגעתי לטיפול, עדיין חשבתי שאולי אני תופס מקום של מישהו שצריך את העזרה יותר ממני.
יש מי שמחפש תוכן ליום צוות.
יש מי שרוצה לפתוח שיחה על חוסן ובקשת עזרה.
יש מנהלים שרוצים לחזק תקשורת אנושית יותר.
ויש ארגונים שמחפשים מפגש שיישאר עם העובדים גם אחרי שהאירוע נגמר.
לכן אותו מופע יכול לפגוש קהלים שונים בתוך הארגון, עם דגשים מעט שונים.
ימי צוות, מפגשי עובדים ופעילות אירגונית
למי שנדרשים להחזיק גם אנשים וגם משימות.
לימי רווחה,ימי הדרכה, ימי עיון, כנסים ופעילות ארגונית
לארגונים שבהם עובדים פוגשים לקוחות או קהל באופן יומיומי.
עובדים , מנהלים ואנשי מטה.
אני לא מגיע עם הרצאה סגורה ואומר:
"זה המופע, תתאימו את עצמכם."
לפני כל מפגש חשוב לי להבין מי האנשים שיהיו בחדר.
מי הקהל?
מה מטרת האירוע?
למה בחרתם דווקא בנושא הזה?
ומה הייתם רוצים שהעובדים או המנהלים ייקחו איתם כשהמפגש יסתיים?
נקיים שיחה קצרה שבה נכיר את הארגון ואת הקהל.
נבדוק יחד:
תהליך ההכנה שנבנה לפעילות כולל בירור של קהל היעד, מטרות הארגון ומה הארגון רוצה שהמשתתפים ייקחו איתם בסיום.
הקהל לא מקבל שיעור על פוסט־טראומה.
הוא פוגש סיפור אמיתי.
וההבנה שלפעמים מה שאנחנו רואים אצל אדם הוא רק חלק קטן ממה שהוא באמת נושא.
הקהל לא מקבל שיעור על פוסט־טראומה.
הוא פוגש סיפור אמיתי.
וההבנה שלפעמים מה שאנחנו רואים אצל אדם הוא רק חלק קטן ממה שהוא באמת נושא.
ספרו לי מי הקהל ומה הייתם רוצים שהמפגש ישאיר אחריו.
כשארגון מזמין מופע, הוא לא באמת מחפש למלא שעה ביומן.
הוא מחפש משהו שיקרה אצל האנשים.
אני רוצה שישאר משהו פשוט יותר:
נתחיל בשיחה קצרה.
לא בשיחת מכירה.
בשיחה שבה אבין:
כל מה שכדאי לדעת לפני שמזמינים את המופע .
המופע יוצר שיחה אנושית על התמודדות, פציעות שקופות, קבלת עזרה וראיית האדם שמאחורי ההתנהגות. ניתן לחבר אותו לרווחת עובדים, שירות, חוסן וימי העשרה.
לימי עיון, אירועי רווחה, מפגשי הנהלה, שבועי מודעות, כנסים, הרמות כוסית ופעילויות לצוותים.
כן.
בשיחת הכנה מגדירים את מטרת האירוע ובוחרים את המופע ואת הדגשים המתאימים, תוך שמירה על האמת של הסיפור.
המופע מתאים לקבוצות קטנות ולקהלים גדולים, בכפוף לתנאי המקום, וההגברה.
יש לכם שאלה שלא עניתי עליה כאן?
אני חוזר אישית לכל פנייה.
אפשר פשוט לדבר איתי.