השנה 1982. קו החוף הלבנוני, פאתי דאמור. השיירה נתקלת במארב, הנגמ”ש נפגע, המ”פ ואני רצים לחלץ את החברה ואז פיצוץ.
חזרתי מלבנון על שתי רגליי. לכאורה בריא ושלם.
במשך עשרות שנים עבדתי, הקמתי עסקים, אהבתי, גידלתי ילדים ובניתי חיים שלמים על יסודות של דריכות, הימנעות ושתיקה. הכעס המתפרץ, הבדידות המשתקת, הקריסות, חשבתי שזה אני. שזה מה שאני.
רק מאוחר מאוד הבנתי: לא הייתי מקולקל. הייתי פצוע.
“לא הייתי מקולקל הייתי פצוע” הוא הסיפור החשוף שלי על פוסט-טראומה כפי שהיא נראית במציאות הישראלית: שקטה, יומיומית, חבויה מאחורי מסכות של חוזק. ללא סיסמאות וללא פתרונות קסם.
אבל האם אפשר באמת לחיות כשהאויב עובר לגור לך בראש?
חזרתי ממלחמת לבנון הראשונה על שתי רגליים, לכאורה בריא ושלם. אבל משהו חזר איתי הביתה שלא הייתה לו שם. לא ידעתי לקרוא לו פציעה, אז קראתי לו “ככה אני”. חשבתי שאני מקולקל.
במשך 40 שנה ניסיתי להסתדר. הקמתי עסקים. אהבתי. גידלתי ילדים. תפקדתי. מבחוץ נראה שהכול בסדר ומבפנים הכול הלך ונשחק.
רק מאוחר מאוד, אחרי שהכול התפרק, הבנתי: הכעס המתפרץ, הדריכות שלא עוזבת, הבדידות בתוך מלא אנשים — לא היו כישלון אישי. היה זה פצע עמוק שאיש לא ראה, ולא קיבל שם.
הספר לוקח אותך מהנער השמח שהייתי ברחובות פתח תקווה של שנות ה-70, דרך הסמטאות של צידון ולבנון, ועד לרגע שבו הכול התפרק ודווקא שם התחיל משהו אחר.
זה לא ספר על גבורה. זה ספר על מה שקורה כשלוחם חוזר הביתה “שלם לכאורה” ומשאיר חלקים מנשמתו מאחור.
בלי לעטוף. בלי להבטיח. רק האמת.
חזרתי ממלחמת לבנון הראשונה על שתי רגליים, לכאורה בריא ושלם. אבל משהו חזר איתי הביתה שלא הייתה לו שם. לא ידעתי לקרוא לו פציעה, אז קראתי לו “ככה אני”. חשבתי שאני מקולקל.
במשך 40 שנה ניסיתי להסתדר. הקמתי עסקים. אהבתי. גידלתי ילדים. תפקדתי. מבחוץ נראה שהכול בסדר ומבפנים הכול הלך ונשחק.
רק מאוחר מאוד, אחרי שהכול התפרק, הבנתי: הכעס המתפרץ, הדריכות שלא עוזבת, הבדידות בתוך מלא אנשים — לא היו כישלון אישי. היה זה פצע עמוק שאיש לא ראה, ולא קיבל שם.
לפני השבר הייתי נער שמח. בטוח בעצמו. הבית בפתח תקווה, המגרש, החברים, המשמר האזרחי — הכול היה ראיה שהעולם בטוח ושיש לי מקום בו. לא ידעתי אז שזה הרגע האחרון שאצא לאוויר בלי לחשוב פעמיים.
40 שנה של שתיקה חזרתי מלבנון ונהייתי טוני. לא ירון. טוני תפקד, הצליח, הקים ובנה אבל לא ידע לנשום. לא ידע לשמוח. 40 שנה עם פצע שאין לו צילום רנטגן, שאיש לא רואה, גם לא אתה עצמך.
הדרך הביתה הנקודה שבה הכול כבר לא עמד. ודווקא שם, בתחתית, התחיל המסע האמיתי. ללמוד לתת שם לפצע. לבקש עזרה בפעם הראשונה. לגלות שבקשת עזרה היא לא כניעה היא המעשה האמיץ ביותר שלוחם יכול לעשות.
“הנער השמח”
הפרק הראשון בספר, בחינם, ישירות למייל שלך
