לא הייתי מקולקל – הייתי פצוע.
אני נכה צה"ל.
נפצעתי במלחמת לבנון הראשונה.
אבל הפציעה העמוקה יותר לא תמיד נראתה מבחוץ.
במשך שנים המשכתי לתפקד.
עבדתי. בניתי. נפלתי. קמתי.
ורק אחרי דרך ארוכה הבנתי שמשהו בי לא היה מקולקל.
הוא היה פצוע.
נולדתי בפתח תקווה בשנת 1963. הייתי ילד שמח, נער שאהב אנשים, הומור ותנועה. התגייסתי לצה״ל בשנת 1981, ובמלחמת לבנון הראשונה נפצעתי.
חזרתי הביתה על שתי רגליים. כלפי חוץ הייתי שלם. מבפנים משהו השתנה, אבל לא ידעתי לתת לו שם.
המשכתי לחיות. הקמתי עסקים, התחתנתי, גידלתי ילדים, הצלחתי, נכשלתי וקמתי שוב. מתחת לכל זה חיו דריכות, כעס, הימנעות, בדידות ובושה.
כשאין לפצע צילום רנטגן, קל לחשוב שאין פצע. במשך שנים האמנתי שאני פשוט מקולקל.
אחרי קריסה כלכלית מצאתי את עצמי חי תקופה ברחוב, על ספסל בכיכר מגדיאל בהוד השרון. דווקא שם, במפגש עם אדם אחר שחי ברחוב, קיבלתי תזכורת לאנושיות ולבחירה שעוד נותרה לי.
הדרך חזרה לא הייתה מהירה ולא הייתה קסם. היא נבנתה מצעדים קטנים, מעזרה שקיבלתי ומרגעים שבהם הסכמתי להפסיק להעמיד פנים שהכול בסדר.
רק בסוף 2022 ובמהלך 2023 התחלתי להבין שהדריכות, הניתוקים וההתפרצויות אינם הוכחה לכך שאני אדם רע. הם חלק מפציעה פוסט־טראומטית שנשארה איתי ממלחמת לבנון הראשונה.
ההבנה לא מחקה את העבר, אבל היא שינתה את השאלה. במקום „מה לא בסדר איתי?” יכולתי לשאול „מה קרה לי, ומה יכול לעזור לי עכשיו?”.
אני לא עולה לבמה כדי לעורר רחמים. אני גם לא מגיע כמטפל. אני עולה כדי לספר אמת אנושית שאנשים רבים מכירים בדרכים שונות: איך ממשיכים לתפקד כשבפנים הכול רועש, איך נראית נפילה, ולמה בקשת עזרה היא לעיתים המעשה האמיץ ביותר שאדם יכול לעשות.
מתוך הדרך הזו נולדו הספר „לא הייתי מקולקל, הייתי פצוע”, מופעי הסיפור.
לואיס הוא כלב הסיוע שלי. הוא מסייע לי לזהות מצוקה, לחזור לכאן ועכשיו ולהתנהל במרחבים שעלולים להציף אותי. הוא אינו אביזר במה ואינו חיית מחמד במהלך עבודתו. כשמתאים לקהל ולמקום, הוא מצטרף גם למופע.
אני לא רוצה שירחמו על הלומי הקרב. אני רוצה שיבינו אותם.
אני מאמין שהבנה משנה מפגש. לפעמים עצירה קטנה, הסבר ברור או שאלה אחת בגובה העיניים יכולים למנוע הסלמה ולהחזיר לאדם תחושת ביטחון וכבוד.
זו השליחות שלי ירון אנטוניר: לעזור לאנשים ולמערכות לראות את האדם לפני שהם שופטים את ההתנהגות.
ירון אנטניר הוא מספר סיפורים, מחבר הספר „לא הייתי מקולקל – הייתי פצוע” ונכה צה״ל המתמודד עם פציעה שקופה בעקבות מלחמת לבנון הראשונה. על הבמה הוא מספר בגובה העיניים על נפילה, הבנה, התמודדות ובחירה בחיים.
ירון נפצע בשנת 1982, אך רק בשנת 2023 הבין את משמעות הפציעה ואת הקשר בינה לבין השנים שחלפו. ההבנה פתחה עבורו תהליך של הכרה, שיקום ומתן מילים למה שהיה שקוף במשך שנים רבות.
לא. ירון אינו מציג את עצמו כמטפל ואינו נותן ייעוץ רפואי או טיפולי. הוא מביא את סיפורו ואת נקודת מבטו האישית כאדם וכמטופל, כדי לפתוח שיחה אנושית ולהרחיב את ההבנה.
לואיס הוא כלב הסיוע של ירון. הוא הוכשר לזהות סימנים של מצוקה ולתמוך בירון ברגעים של חרדה, הצפה וניתוק. לעיתים הוא מצטרף גם למופעים, בהתאם לתנאים ולצרכים.
זהו השינוי המרכזי בסיפורו של ירון: המעבר מהאשמה ובושה להבנה שהתנהגויות רבות היו קשורות לפציעה שלא זוהתה. ההבנה אינה מוחקת אחריות, אבל מאפשרת להתחיל שיקום מתוך חמלה ודיוק.
